אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ נ' רויף ואח'

פסק דין

1.התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת רכבים. אחד הרכבים שבבעלות התובעת מסוג "ניסן" (להלן- הרכב) ניזוק במהלך תאונת דרכים שאירעה בין הרכב לבין משאית שבה נהג הנתבע 1 (להלן – המשאית). הנתבעת 2 היא המעסיקה של הנתבע 1 והבעלים של המשאית. מכאן התביעה לשיפוי התובעת על הנזקים שנגרמו לרכבה.

2.מטעם התובעת העיד השוכר של רכב התובעת במועד התאונה ואשר לטענתו החנה את רכב התובעת בסמוך למדרכה המצויה ליד העסק שבניהולו (להלן – העסק). מאחורי הרכב היתה ממוקמת מכולה עם עמוד. בהיותו בתוך העסק, אחד העובדים של העסק פנה אליו והודיע לו שהמשאית, שהגיעה לעסק על מנת למסור סחורה, פגעה ברכב בחלקו הקדמי והרכב נהדף לאחור ופגע בעמוד של המכולה. לרכב נגרמו נזקים בחלקו הקדמי והאחורי. מטעם התובעת הוגשו טופס ההודעה על התאונה (ת/2) וכן תמונות של הרכב בעקבות התאונה (ת/1).

3.מטעם הנתבעת העיד הנתבע 1 אשר טען שהרכב חנה בסמוך למדרכה ליד שביל גישה המוביל לאחד משערי העסק והמיועד לפריקת סחורה (להלן – שביל הגישה). המקום בו חנה הרכב הפריע לתנועה במקום וליכולת של המשאית להיכנס אל תוך שביל הגישה. אחד העובדים של העסק פנה אליו והודיע לו שבמהלך כניסתו לשביל הגישה פגע ברכב והנתבע 1 יצא מהמשאית ובדק את הרכב ומצא שהרכב אכן ניזוק.

4.העובד של העסק שראה את אופן קרות התאונה והסב את תשומת ליבו של הנתבע 1 לנזק שנגרם לרכב וכן הודיע לשוכר של הרכב על התאונה, לא זומן להעיד על אופן קרות התאונה, על ידי מי מהצדדים. יוצא מכך, שהראיות שבפני לגבי אופן קרות התאונה מבוססות על עדות שמיעה (דברים ששמעו השוכר של הרכב והנתבע 1 מהעובד של העסק). לכאורה, מדובר בראיה לא קבילה. דא עקא, בא כח הנתבעים לא הסתייג בשום שלב מעדויות השמיעה שהושמעו על ידי שני העדים שהעידו בפני וגם לא הביע התנגדות להגשת טופס ההודעה על אופן קרות התאונה שנמסר על ידי שוכר הרכב לתובעת (ת/2) ואשר גם הוא מבוסס על עדות שמיעה. בפסיקה נקבע כי בעת שמדובר בהליך אזרחי, היעדר התנגדות לקבילותה של ראיה המוגשת לבית המשפט, מוביל להכשרת הראיה (ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד עבד אל נאצר נ' מדינת ישראל פ"ד ס (4) 337, 347 מול האותיות ו – ז ; יעקב קדמי על הראיות, חלק שני , תש"ע – 2009, עמ' 909). בנסיבות אלה, הנני קובע שאופן קרות התאונה הוכח בפני במאזן ההסתברויות.

5.יחד עם זאת, מתוך עיון בתמונות שהוגשו על ידי הנתבעים (נ/1 – נ/3), עולה שהמקום שבו חנה הרכב איננו מקום חניה מותר בהיותו צמוד לשביל גישה המוביל אל תוך העסק. מהתמונות עולה בבירור שמדובר במקום חניה אסור. בתיק אחר שנדון בפני עמדתי בהרחבה על כך כי בעת שרכב מסוים חונה במקום שאסור לחנות בו, ועקב כך מפריע לתנועה במקום בהיותו מהווה "סיכון תחבורתי", וניזוק מרכב אחר שניסה לעבור במקום, אזי, הנהג של הרכב החונה נושא באשם תורם לגרם התאונה (ראו : תא"מ (רמלה)

34366-09-10 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' יוסף טנא ואח', פורסם ב-"נבו", ניתן ביום 8.8.2011). בתיק הנ"ל קבעתי שנהג הרכב החונה יישא באשם תורם בשיעור של % 20 לגרם התאונה, ויש להפחית את הסכום היחסי מגובה הפיצוי שישולם לבעלים של הרכב החונה בגין הנזקים שנגרמו לרכבו.

6.לאור כל האמור לעיל, הנני קובע שהשוכר של הרכב נושא ב- % 20 מהאחריות לגרם התאונה והנתבע 1 נושא ב- % 80 הנותרים.

7.לפיכך, הנני מורה לנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים :

10,572 ₪ (שהינו % 80 אחוז מסך הסכומים שמפורטים בסעיף 9 לכתב התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה מיום 13.6.2010 ועד היום ;

400 ₪ עבור שכר העד מטעם התובעת ;

357 עבור אגרת בית משפט ;

1,200 ₪ עבור שכר טרחת עו"ד.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ב, 18 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: